Children's Author
Screenwriter
Playwright
סבתא נחמה ואני
סיפור מאת : תמר בראון אלקלס
איורים: שחר לבוביץ'
(מוקדש לכל הסבתות והסבים וכמה הם חשובים בחיינו ובחיי הילדים)
מאז שהתחילה מחלת הקורונה, אימא של נטע חוזרת הרבה על צמד המילים אי אפשר. אי אפשר ללכת לגן, אי אפשר להיפגש עם חברים, אי אפשר לשחק במתקנים בגינה, אי אפשר לצאת מבלי ללבוש מסיכה, אי אפשר ללחוץ ידיים לשכנים וכשחוזרים צריך ישר לשטוף ידיים, ואי אפשר לצאת יותר ממאה מטר מהבית.
"אימא, מאה מטר זה הרבה?" שואלת נטע הקטנה ואימא חושבת לרגע ואז מדגימה שכל שני צעדים שלה זה מטר. ביחד הם יורדות לרחוב וסופרות את הצעדים של אימא עד שהן מגיעות ל100.
"אוי, זה ממש מעט" אומרת נטע באכזבה כשהן מגיעות לקצה הרחוב.
אבל הדבר שהכי קשה לנטע, זה הגעגוע לסבתא נחמה.
בדרך כלל, כל יום רביעי, סבתא נחמה אוספת את נטע מהגן על גבי אופניים, אך שתיהן אוהבות לדמיין שהן מרחפות על גבי ענן.
בבית, סבתא ונטע מכינות ביחד את העוגיות שנטע הכי אוהבת מריבת חלב. את המתכון לעוגיות האלו קיבלה סבתא נחמה מסבתא שלה, שגם היא קבלה אותו מסבתא שלה וכך הוא עבר במשך מאות שנים מסבתא לסבתא.
"זה כמו מגדל של סבתות" צוחקת נטע. היא אוהבת לצפות באצבעותיה המיומנות של סבתא כשהיא לשה את הבצק ומכינה את התערובת. כשהעוגיות כבר בתנור, ענן של ריח טוב ממלא את כל הבית ומגיע עד לאפם של סבא נועם השכן וסבתא אלישבע מקומה שבע. נטע וסבתא אורזות את העוגיות בתוך קופסאות יפות וממהרות להביאן לשכנים המצפים. כשנטע מגישה את הקופסאות עם העוגיות לסבא נועם סבתא אלישבע, סבתא נחמה מחייכת חיוך גדול של שביעת רצון.
אח"כ הן יושבות במרפסת של סבתא נחמה, טובלות את העוגיות בספל שוקו חם ועוקבות אחרי הפרצופים שיש לעננים בשמיים.
אחרי האמבטיה, נטע אוהבת שסבתא מגרדת לה בגב ועושה לה נעים נעים, ואז נטע מגרדת גם לסבתא את הגב, ולבסוף הן מתחבקות מתחת לענן הרך והנעים והולכות לישון.
עכשיו שאי אפשר לבקר את סבתא, כל פעם שיום רביעי מגיע, הלב של נטע ממש מתכווץ בגעגוע לסבתא נחמה.
"מי יביא עכשיו את העוגיות של סבתא נחמה לסבא נועם וסבתא אלישבע?" שאלה נטע.
אימא חשבה וגרדה בראש.
"זאת באמת בעיה נטע...אבל אולי את ואני נכין את העוגיות של סבתא נחמה?" הציעה אימא ונטע הנהנה בראשה בשמחה.
אך למרות שאימא באמת השתדלה, היא קצת התבלבלה והעוגיות לא יצאו טעימות כמו של סבתא.
"לא נורא אימא" עודדה נטע את אימא וחיבקה אותה חזק.
בלילה, כשלנטע היה עצוב, היא בקשה מאימא שתגרד לה בגב בדיוק כמו סבתא. "בטח גם לסבתא עצוב...אבל מי יגרד לה בגב עכשיו?" דאגה נטע ואימא שתקה בעצבות.
"מה עוד סבתא נחמה אוהבת?" שאלה אימא.
נטע חשבה ולפתע נצצו עיניה. "היא אוהבת להסתכל על עננים"
"נפלא! אז אולי תציירי לה ענן ונשלח לה בדואר?"
"כן! אני אצייר לה את הענן הכי יפה בעולם!" התלהבה נטע.
בלילה, הניחה נטע את הציור עם הענן ליד הכרית ונרדמה. לפתע, תוך כדי שנתה, רוח חזקה העיפה את הציור מבעד לחלון והענן המצוייר הפך להיות ענן אמיתי.
"נטע בואי" נשמעו לחישות מחוץ לחלון.
"אתה הענן שציירתי לסבתא נחמה?" שאלה נטע בפליאה.
"כן, את באה או שאני הולך לבד לבקר את סבתא נחמה?" אמר הענן.
נטע התיישבה מהר על הענן הרך ומייד ריחפו שניהם באוויר. הענן של נטע היה הכי מהיר ועקף בדרך לבית של סבתא את כל העננים האחרים.
"הנה הבית של סבתא!" הצביעה נטע בהתרגשות כשזיהתה את המרפסת של סבתא מעל.
"תחזיקי חזק נטע" הכריז הענן ומיד כיוון את פניו מטה עד שנחתו שניהם על המרפסת של סבתא.
"איזה ענן יפה!" שמחה סבתא נחמה, ומייד התיישבה מאחורי נטע כשבידה סל קטן.
"סבתא למה הבאת את הסל?" תהתה נטע
"יש הרבה תותים בשדה ואין מי שיקטוף" חייכה סבתא וליטפה את הענן. הענן החל לרחף והופ! עשה איזה לופ קטן.
הענן ריחף ממש נמוך מעל השדה, עד שנטע וסבתא יכלו להושיט יד ולקטוף עוד תות ועוד תות עד שהסל של סבתא התמלא.
כשחזרו הבייתה, סבתא הפשילה שרוולים והכינה במקום עוגיות עם ריבת חלב, פאי תותים.
"אממ...תודה נטע, זה מריח נהדר!" עצם סבא נועם את עיניו בהנאה כשריח פאי התותים הגיע לאפו.
"זה נראה דליקטס!" שבחה גם סבתא אלישבע. "הזכרת לי למרוח קצת צבע תות על השפתיים" הוסיפה בקריצה לנטע וסבתא נחמה.
"סבתא, אני יכולה להשאר לישון אצלך?" בקשה נטע לאחר שעזרה לסבתא לנגב את כל הקערות והסכום במטבח.
"בוודאי" אמרה סבתא
סבתא נחמה הכינה לנטע אמבטית קצף ענקית, בה נטע ציירה לסבתא שפם מקצף וסבתא הכינה לנטע ענן גדול מקצף על הראש. אחרי האמבטיה, הלכו שתיהן להתכרבל מתחת לפוך הענן של סבתא.
"סבתא, את יכולה לגרד לי את הגב?" בקשה נטע.
"בטח נכדה מתוקה שלי" אמרה סבתא ושמחה שוב לעשות לה נעים בגב ואח"כ נטע עשתה לסבתא נעים בגב.
"התגעגעתי אליך סבתא" אמרה נטע לפני שנרדמה.
"גם אני התגעגעתי אליך" השיבה סבתא.
בבוקר כשהתעוררה נטע, נח עדיין הציור עם הענן לידה על הכרית. נטע מהרה להוסיף לציור אותה ואת סבתא נחמה מרחפות על הענן ולצדן ציירה גם את הסל של סבתא.
מאז, כל פעם שנטע חשה געגוע לסבתא נחמה, היא ציירה לה עוד ציור של ענן, לפני שהלכה לישון. בבוקר כשהתעוררה, הוסיפה לציור את כל ההרפתקאות שקרו לה ולסבתא על גבי הענן.
בוקר אחד אימא חייכה חיוך גדול והודיעה שמותר לפגוש את סבתא נחמה.
נטע התרגשה מאד לפגוש את סבתא ושתיהן התחבקו חיבוק חזק חזק.
סבתא נחמה אחזה בידיה של נטע, וביחד הן הלכו לעשות את כל מה שנטע חלמה עליו בלילות וציירה על העננים, כמו למשל לקטוף תותים ולהכין ביחד פאי תותים.
המנגינה של לב
דראפט מקוצר מאת : תמר בראון אלקלס
בעיירה קטנה בקצה השדות, יש גבעה שבראשה מתנוסס בית בצורה של פסנתר.
בבית הזה, מתגוררים עליזה, סול ובנם היחיד -לב.
שיערה של עליזה מסתלסל כמו שיר וקול הסופרן העליז שלה מתגלגל הרבה לפניה. סול, הוא פסנתרן ומלחין, גבוה ורזה בעל זקנקן קטנטן, מבטו מהורהר ובאמתחתו תמיד נמצא נייר תווים מגולגל. ללב יש ערימת תלתלים מפוארת, עיניים גדולות סקרניות וכפות רגליו רוב הזמן יחפות.
כל יום בשעה 17 בדיוק, בוקעת מהחלון של בית הפסנתר, מוסיקה נפלאה, שגולשת במורד הגבעה לתוך בתי העיירה. כולם עוצרים את מלאכתם ומאזינים בלב פועם לקונצרט של אימא ואבא של לב. אפילו החמניות שבשדה הקטן זוקפות את ראשן בהנאה
בימי רביעי בתום הקונצרט, אימא שרה בקול:
"זמן לטייל באוויר הצח!"
לב לוקח את סל הקניות וממהר להתייצב ליד אבא ואימא בחצר.
טומי הכלבלב נובח הב הב, מקשקש בזנב ומצטרף אליהם.
הם יורדים בגבעה, בשביל המתפתל לעיירה, ועליזה פוצחת בשיר:
"בעל מכולת יקר, הכן לי בבקשה היום נקניק, לחם וגבינה..."
"אימא," לוחש לב,"תבקשי גם סוכרייה על מקל בשבילי."
"אל תשכח גם סוכריית מקל בשביל לב," שרה אימא.
"לא אשכח," שר לעצמו בעל המכולת בעיירה ומכין עבורה את מבוקשה.
"אל תדאג טומי," מלטף לב את הכלבלב, "אתה תקבל עצם".
מתחת לעלווה הרחבה של הערבה הבוכייה, מצפים להם רוזי הפרה
ושמחה הרפתן עם בקבוק חלב.
אימא שרה שיר תודה וארבעתם
ממשיכים ללכת בשביל.
"אוי מי מי," מתרגשת רינה האופה,
כשלשמע שירתה של אימא
מיד תופחת העוגה בתנור.
גיל בעל המכולת שורק מנגינה
ומכניס אל תוך הסל
של אימא את כל הטוב שהכין עבורה.
את הסוכרייה על מקל מושיט הוא ללב
בריקוד המסתיים בקידה קטנה.
בעליזות הולכים ארבעתם במעלה הגבעה.
בוקר אחד סיפרה אימא ללב שהיא נוסעת
להופיע בבית אופרה מפורסם.
"איעדר רק שבוע," היא הבטיחה.
לב עמד כל היום ליד החלון והביט בשביל שיורד
מבית הפסנתר.
"מתי אימא תחזור?" שאל את אבא.
"בקרוב," אבא השיב.
"היום?"
"לא היום".
"מחר?" שאל לב.
"לא מחר."
"אז מחרתיים?" המשיך לב.
"גם לא מחרתיים".
"אוף...שבוע זה המון זמן..." נאנח לב.
ביום רביעי אחה"צ לקח אבא את סל הקניות.
"זמן לנשום אוויר צח!" הוא זימר.
"אבא הקול שלך נשמע מצחיק!" התגלגל לב מצחוק ומהר להצטרף.
"טומי בוא!" קרא לב גם לכלבלב שמיהר אליו בדילוג עליז.
בשדה, ראשן של החמניות היה מורכן.
"אבא, למה החמניות כל כך כפופות?" שאל לב.
"אני לא יודע", השיב אבא. "אולי שכחו להשקות אותן?"
ליד הערבה הבוכייה, פגשו אבא ולב את רוזי הפרה ושמחה הרפתן.
"שמחה, אולי אתה יודע מה קרה לחמניות?" שאל לב.
"אני לא יודע, אבל גם רוזי הפסיקה להניב חלב" אמר שמחה בדאגה.
כשפגשו את רינה האופה, גם היא נאנחה ואמרה:
"אותם חומרים אבל העוגה לא תופחת!"
לב ניסה לשיר לה את השיר של אימא אך זה לא עזר.
"אני מצטער, בקשתם משהו?" שאל בפיהוק גיל והשעין את ראשו המנומנם על השולחן.
אבא ולב שבו בלב כבד לביתם.
בערב, אבא ניגן דקות ארוכות על הפסנתר, עד שלב הצליח סוף סוף להירדם.
למחרת, כשלב עמד ליד החלון והביט על השביל, שמע לפתע "הב הב" והבחין בטומי ממתין בחצר ומקשקש בזנב.
"בסדר," אמר לב, "אני אצא איתך לטייל,"ושניהם הלכו במורד השביל.
"שלום חמניות," ברך לב את העלמות העצובות.
"שלום רוזי," ברך את הפרה והמשיך בדרכו.
"מו," געתה רוזי לעברו.
לב הביט על רוזי העצובה וחזר לחבקה. תוך כדי הניח את כף ידו על לבה.
"ללב של רוזי יש מנגינה!" אמר לב בפליאה. "ביט בו בו ביט..."חיקה לב את מה ששמע בקול.
"בו בו בו בו" המשיך רק בקצב קצת יותר מהיר.
"ביט בו בו ביט- בו בו בו בו-ביט בו בו ביט- בוב בו בו בו..." שר לב ברצף את הכול.
"רוזי, הלב שלך נשמע נפלא!" אמר לב נפעם.
לפתע נחתה טיפת חלב על כפות ידיו.
"רוזי חזרה להניב חלב!" צהל שמחה הרפתן ובזרועות חזקות הניף את לב גבוה אל על.
לב וטומי המשיכו לדלג בשביל.
"לה לה לה –אופס אופס אופס-לה לה לה- אופס אופס אופס..." שר לב לרינה האופה את קצב לבה והעוגה בתנור מייד תפחה.
"אוי מי מי! שמחה האופה והעניקה ללב ולטומי כעך.
נווווווווווווווו-בו! נוווווווווווווו-בו! נוווווווווווו-בו! קלי קליק קליק קלי! קל קליק קליק קלי! שר גם לגיל בעל המכולת הישנוני שהחל מייד לשרוק ובתנועת ריקוד סיבובית וקידה הגיש הוא ללב את הסוכרייה.
כשלב הגיע הביתה, אבא עמד ליד החלון.
"איפה היית?" שאל.
"הקשבתי למנגינות הלב של כל מי שפגשתי," סיפר לב.
"מנגינות הלב?" אבא תהה.
"כן," אמר לב, והניח את כף ידו על לבו של אבא.
"דונג דונג- דינג דינג- או- פס פס- דונג דונג- דינג דינג..." החל לב לשיר.
אבא של לב פער את עיניו.
"זה נפלא!" אמר והתיישב ליד הפסנתר."תשיר לי עוד!"
"ביט בו בו ביט- בו בו בו בו-ביט בו בו ביט- בוב בו בו בו..."
שר לב את המנגינה של רוזי הפרה ואבא לקח עיפרון ורשם את התווים.
"תשמע גם את של רינה האופה ..." אמר לב נרגש.
"לה לה לה –אופס אופס אופס-לה לה לה- אופס אופס אופס"
לב שר את כל המנגינות ואבא ליווה אותן במנגינה על הפסנתר. לאט לאט, התחברו מנגינות הלב של החיות ותושבי העיירה ליצירה אחת מופלאה.
"אבא תראה!" הצביע לפתע לב לעבר החלון.
בחוץ, על השביל המוביל אל בית הפסנתר, צעדו בקצב תואם לפעימות המנגינה,רוזי הפרה ולצדה שמחה ובקבוק חלב בשתי ידיו, רינה האופה הסתתרה מאחורי עוגת קומותיים, גיל בעל המכולת שרק בעליזות כשעל ראשו מתנדנד סל עמוס בכל טוב, ואחרונה חביבה, התרוממה אימא של לב אל על משירתה המתגלגלת, נופפה לשלום לחמניות המחייכות וריחפה בקלילות עד לבית הפסנתר.
