שמי תמר בראון אלקלס. נולדתי בניגריה שבאפריקה המערבית להורים ישראלים, אבל משפחתי עברה לישראל כשהייתי בת שמונה, שנה לפני שטל ברודי ואולסי פרי ממכבי תל אביב זכו באליפות אירופה.

לאימא שלי תלוי מעל המיטה עד היום רישום שלי מאומן בדיסנילנד מאותה שנה שחזרנו, שבו אני מאויירת לצד כוכב הקולנוע הכריש ג'וז.

בעלי מיקי ואני מתגוררים בתל אביב ומגדלים ביחד שני בנים חמודים בשם יואב ונדב.

כבר כשהייתי ילדה, אהבתי לשחק בהצגות ולכתוב סיפורים.

כל יום בשעה שלוש בצהרים אחרי ביה"ס, חיכיתי בשקיקה לסרטי הקולנוע בשחור ולבן ששודרו ב middle east television (עם ג'ון וויין, קלינט איסטווד והיצ'קוק. אגב האחרון מופיע גם במאפייה של הציפורים מי יודע היכן?). 

בכיתה  ד' נהגתי לקום השכם בבוקר לפני כולם, להכין להורי ארוחת בוקר מקושטת, להגיש להם אותה עד למיטה אך אסור היה להם לטעום ממנה עד שאסיים להציג בפניהם את ההצגה שלי. כן, הנחישות הזו מלווה אותי גם היום להמשיך להתפתח ולהתרחב בעשייה שלי, ליצור וליזום עוד פרויקטים ובעיקר לא לוותר על החלומות שלי.   

ילדים בשבילי הם מקור אין סופי להשראה ושמחה, ואני מאמינה שהם המדריכים הרוחניים שלנו, ולמעשה, הם באו ללמד אותנו ולא אנחנו אותם. אני אופטימיסטית חסרת תקנה ומאמינה שיש לנו את הכוח להשפיע על המציאות ולעצב את חיינו, וזה המסר שאני רוצה לילדים להעביר דרך הכתיבה שלי. בעיקר חשוב לי שילדים יגשימו את החלומות שלהם ויהיו מי שהם באו להיות- כל אחד והניצוץ הייחודי שהוא.

חוץ מזה שאני אוהבת לכתוב לילדים, אני גם אוהבת כל פיסה של ילדותיות ותום בתוכי, מאד אוהבת לתרגל יוגה והתחלתי אחרי ששמעתי את מדונה מדברת על זה אצל אופרה ווינפרי לפני 20 שנה, אוהבת את הכלב שלי טוני, הבובה הראשונה שאהבתי הייתה זברה קצת מרופטת אצל סבתא שלי ואהבתי לשבת על ברכיה כשהיא מנגנת לי על הפסנתר בפאתוס את קטיושקה, בניגריה אהבתי לשתות את משקה הצ'פמן בקאנטרי קלאב, רופא הילדים הראשון שלי היה ממוצא הודי ואני אוהבת עמבה וצאטני וקארי, אבל אל דאגה אני גם אוהבת בננות, מנגו אננס וופאפיה, כל פעם שנתקלתי באדם שחום עור אפילו בניו יורק, חשבתי שהוא מדבר בשפת הירובה, פעם ראשונה שדרכתי על דשא רך ולא על דשא קוצני שבניגריה, צרחתי מאושר דשא רך דשא רך! אימא שלי קפצה את הקפיצה של החיים שלה כשנחש ממבה ירוקה חכה לה בכניסה לבית, עד היום אני לפעמים משבשת מילים- אבא שלי היה קורא לזה פצ'קנית. אני אלופה בגידול סחלבים ואוהבת לטפח את האדניות שלי, אוהבת להביט על ציפורים, אוהבת מאד להתרגש מסרטים, הצגות, מחול ובכלל מכל סוג של יצירה. אני אוהבת להאזין לתקליטים, אוהבת ללכת בים, בילדותי אספתי ינשופים מכל העולם, אוהבת לצחוק, לטייל בטבע ובמקומות שהם רחוקים ושונים. טבע הוא מקור השראה חזק עבורי והוא מזכיר לי שאנחנו לא לבד כאן, אני אוהבת לגלות מקומות חדשים וללמוד דברים חדשים כי כמו שדר סוס אומר אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, אפילו רחוב שלא הלכתי בו מעבר לפינה יכול לרתק! וגם להכיר אנשים חדשים כי העולם מגוון וצבעוני ונפלא!

למרות שהחיים לקחו אותי בדרך אחרת, אחרי שסיימתי תואר ראשון בכימיה וביוכימה של תזונת האדם, ולמדתי עיצוב פנים ופרסום, חזרתי בגיל 30 לחלום הילדות שלי, ואחרי שלמדתי מחזאות ותסריטאות, כתבתי מחזה בשם "אבק" שהוצג ב"פותחים מסך" ועל בימת תיאטרון גבעתיים, זכיתי במלגת פיתוח לכתיבת פיצ'ר לילדים ועבדתי כעורכת ועוזרת במאי בהפקות שונות בקולנוע (כמו סינמה מצרים של רמי קמחי, נופל וקם של ירון בן נון וחברות בנהר בנישיונל גיאוגרפיק), אני מתמקדת היום בעיקר בספרי ילדים ונובלות גרפיות שמשלבות את אהבתי החזקה לאומנות שבשילוב הכתיבה עם המדיום החזותי.

על הרבה מהדברים שציינתי כאן, אני אוהבת לספר במפגשי סופר שאני עורכת בבתי ספר (עם "המאפייה של הציפורים" שהתקבל לסל תרבות ארצי ועם ספרי "ממלכת שטות וממלכת רצינות"), בשעות סיפור, ובחוגים וסדנאות לכתיבה ופיתוח היצירתיות והדמיון שאני עושה לילדים בגילאי יסודי.

המחשבות וההערות שלכם חשובות לי. אתם מוזמנים להרשם כאן ולשלוח לי כל הודעה או הגיג שיש לכם או סתם לעקוב אחרי, כי אני מבטיחה לכם שאני לא מפסיקה להפתיע. מחכה לכם!