ממלכת שטות וממלכת רצינות

ממלכת שטות וממלכת רצינות

מאת: תמר בראון אלקלס

איורים: שחר קובר

ממלכת שטות וממלכת רצינות

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, עַל אִי יָרוֹק בְּלֵב יָם, הָיְתָה מַמְלָכָה קְטַנָּה וּשְׁמָהּ
רְצִינוּת. בַּמַּמְלָכָה גָּרוּ מֶלֶךְ, מַלְכָּה וּבְנָם בֶּן הֶחָמֵשׁ, נָסִיךְ חָכָם שֶׁשְּׁמוֹ
רֵצִינְלוּק.
מֶלֶךְ וּמַלְכַּת רצִינוּת חוֹקְקוּ חוּקִּים רצִינִיִּים מְאוֹד. כָּל אֶזְרָח בַּמַּמְלָכָה
יָדַע אֵיךְ לְבָרֵךְ לְשָׁלוֹם וְאֵיךְ לֶאֱכוֹל עוּגָה בְּנִימוּס. כּוּלָּם תָּמִיד קָמוּ בַּזְּמַן
לְבֵית הַסֵּפֶר אוֹ לָעֲבוֹדָה וְהָלְכוּ לִישׁוֹן קְצָת אַחֲרֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה. שׁוֹמְרֵי
אַרְמוֹן הַמַּמְלָכָה תָּמִיד עָמְדוּ בְּפָנִים רצִינִיּוֹת מְאוֹד. הֵם לֹא חִיְּכוּ אֲפִלּוּ
כְּשֶׁהַנָּסִיךְ עָשָׂה לָהֶם פַּרְצוּף מַצְחִיק.
בְּכָל בּוֹקֶר, הַנָּסִיךְ רֵצִינְלוּק וְאִמּוֹ הִתְיַשְּׁבוּ לְיַד הָאָח הַחֲמִימָה שֶׁבַּחֲדַר
הַסִּפְרִיָּה. כְּשֶׁשְּׁעוֹן הַמְּטוּטֶלֶת הָעַתִּיק הִשְׁמִיעַ שְׁמוֹנָה צִלְצוּלִים, מִהֵר
רֵצִינְלוּק לְטַפֵּס עַל הַסּוּלָּם הַמַּלְכוּתִי וְלִבְחוֹר סֵפֶר מִבֵּין רבְבוֹת הַסְּפָרִים
הַהֲדוִּרים, שֶׁשְּׁמָם הָיָה רָקוּם עֲלֵיהֶם בְּחוּט זָהָב.
רֵצִינְלוּק חָלַם לִהְיוֹת רַב חוֹבֵל מְפוְּרסָם כְּשֶׁיִּגְדַּל, וְלָכֵן אָהַב בִּמְיוּחָד
לִשְׁמוֹעַ סִפּוִּרים עַל מְגַלֵּי אֲרָצוֹת וְיַבָּשׁוֹת רחוֹקוֹת.

ממלכת שטות וממלכת רצינות
ממלכת שטות וממלכת רצינות

מאחורי הסיפור

בממלכה הזו, ניתן לרכוש ידע על כל נושא שמתענינים בו, אך הלימוד נעשה רק בדרך של תיאוריה ולא בדרך של משחק. אז איפה הבעיה? שבממלכה הזו  שכחו לצחוק, להשתובב ולהיות יצירתיים. 
שני העולמות האלו, שמיוצגים על ידי נסיך ונסיכה, הם בעצם מראה מוקצנת של עולם הילדים ושל עולם המבוגרים. 
רצינות היא טובה כי היא עוזרת לאדם להתקדם ולממש את חלומותיו, (רצון ורצינות הם מאותו השורש) אולם כשהיא מוגזמת ובאה על חשבון הביטוי של החלק הילדי שבאדם, היא מכבה את השמחה, ההנאה ופוגמת ביצירתיות ובאותנטיות, שהן חשובות לא פחות להרגשת הרווחה של האדם ולמידת הצלחתו בחיים.
אני חושבת שכל בני האדם, נעים על הסקלה הזו בין רצינות להנאה יצירתיות ושמחה. 
אולם לעיתים, כמבוגרים, החיים מובילים אותנו ללקות ברצינות יתר, מתוך המחשבה שזה מה שנדרש מאיתנו כגדולים כדי להצליח.  
אני מאמינה שהרבה דברים מתרחשים דווקא כשאנחנו נהנים, יצירתיים ומאפשרים לעצמנו באמת להיות משוחררים וליהנות.  
השטות בעיני היא גם מרחב לביטוי אישי, לאותנטיות ולחשיבה מחוץ לקופסא. לא סתם, הרבה מהגאונים הגדולים שידעה האנושות, הם דווקא אלו שבעטו במסגרות ולא שחו בזרם.
ולראיה, מי מצליח לערער על המוסכמות האלו שנכפו על שתי הממלכות בסיפור? הילדים, נסיכת שטות ונסיך רצינות, שהחברות ביניהם, משנה לא רק את כל מה שהם מכירים על עצמם, אלא גם את שתי הממלכות- כי שניהם מבינים שבכל שטות צריך גם טיפת רצינות ובכל רצינות צריך גם הפוגת שטות.  

אחרי שהגשתי את כתב היד והוא התקבל להוצאה, נכנסתי לתהליך עבודה מרתק עם העורכת המדהימה תמר עומר, תהליך שהתמשך כמעט שנה. 
בשונה מסיפורים אחרים שלי, ממלכת שטות וממלכת רצינות דרש ממני לצלול לעומק ולחקור את שני העולמות: את העולם של ממלכת שטות ומאידך את העולם של ממלכת רצינות. הייתי צריכה ממש לפענח איך חיים בשני העולמות האלו, או בשתי הממלכות האלו. איך הממלכות נראות, מה מאפיין את החיים בהן ובמה הן נבדלות מזו, מנקודת מבטם של ילדים. זה היה תהליך מאד חשוב כי הוא עזר לי לפצח את המהות של הסיפור ומה בעצם אני מנסה לומר דרכו.   
מובן שהיה לי הכי קל  להתחבר לממלכת שטות כי זה איפשר לי להיות הרבה יותר יצירתית וגם להשתמש בעולמם של הילדים כהשראה. זה היה עבורי סוג של ממתק. 
למשל, אדמת ממלכת שטות הפכה להיות טרמפולינה ענקית, עליה קופצים תושבי הממלכה ממקום למקום, הם גרים בבתים על העצים, קופצים כדי להגיע אליהם ומתגלשים במגלשות כדי לרדת מטה.  
הם מתלבשים באופן ססגוני וייחודי, יש להם שעה הפוכה בה הם עומדים על הראש ומדברים מהסוף להתחלה, כשהם אוכלים עוגה הם מפילים את פרצופם לתוכה, יש להם במה של דגדוגים בה צוות מדגדגים מקצועי מדגדג אותם...בקיצור חגיגה ענקית של השתובבות וצחוק מבוקר ועד ליל. אבל, כשצריך להתייעץ בעניין רציני אין את מי לשאול. אפילו האיש החכם של שטות, מר שטוטיהו, מכיר רק סיפורי שטות. 
לעומת זאת, בממלכת רצינות יש חוקים לכל דבר (כמו איך אוכלים עוגה בנימוס), גרים בבתים מרובעים עם גגות משולשים שנראים בדיוק אותו הדבר, מתלבשים זהה, הולכים לישון באותה שעה וקמים בבוקר לעבודה באותה שעה.  

 
ממלכת שטות וממלכת רצינות
 
ממלכת שטות וממלכת רצינות
 
ממלכת שטות וממלכת רצינות